עו"ד משה פרייליך נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשת המבקש (הנאשם) לפסלות מותב זה מלשבת בדין.

הרקע בקצירת האומר הוא כדלקמן:

למבקש נרשם דוח בגין עבירה של אי ציות לרמזור אדום, בכך שביום 21/9/08, חצה את צומת הרחובות אינטרנציונל-שניאור בחיפה, כשאור אדום דלוק ברמזור שבכיוון נסיעתו.

משחלף המועד להישפט בגין הדוח האמור, הפך החיוב הכספי שבצד הדוח, לחיוב שיפוטי פסוק וחלוט.

המבקש עתר בבקשה להאריך לו את המועד להישפט.

המבקש טען בבקשתו, בין היתר, כי השיב לדרישת המשטרה למסור פרטים ביחס לאירוע, וכי נודע לו על החיוב השיפוטי הנובע מהדוח, עקב הודעה על פסילה מנהלית, עקב צבירת נקודות שקיבל ממשרד הרישוי, ועל כן יש ליתן לו את יומו בבית המשפט.

בית המשפט דחה את בקשתו בהחלטה מנומקת ומפורטת המדברת בעד עצמה.

בערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לבית המשפט המחוזי דכאן, טען המבקש, כי אכן לא דרש את דבר הדואר מהדואר, וכן הוסיף בטיעוניו בפני בית משפט שלערעור, כי במקום מגוריו מתגוררים שלושה אנשים עם שמות משפחה זהים.

עם זאת, הסכימה הפרקליטות לקבלת הערעור, משסברה כי בית משפט זה התייחס לדרישת התשלום שהופנתה למבקש כהזמנה לדין.

הדיון הוחזר איפוא, בהסכמה, לבית משפט זה, ונוכח כפירתו של המבקש נקבעה ישיבה לשמיעת הראיות לחודש אוקטובר ש"ז.

בבקשה שבפני טוען המבקש, כי בית המשפט גיבש עמדה לגביו, שכן, בהחלטה הדוחה את בקשתו להאריך את המועד להישפט, קבע בית המשפט, כי גם לגופו של ענין לא מצא בה ממש, תוך שהתייחס לדוח השוטר, הקובע, כי הבחין בבירור במבקש חוצה את הצומת כשהאור ברמזור שבכיוון נסיעתו אדום.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לגישתה הבקשה אינה מגלה כל עילת פסלות. מדובר במותב מקצועי היכול לדון בהליך העיקרי באובייקטיביות הראויה. לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים בכל מקרה בו דן השופט, קודם לדיון בהליך העיקרי, בהליכי ביניים. המבקש, שהנטל עליו, לא הראה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים.

לאחר שבחנתי את הבקשה שבפני, ואת טענות הצדדים, ולאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, בהחלטת בית המשפט המחוזי ופרוטוקול הדיון שם, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

הוראות החוק קובעות כי רק שעה שקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט ימנע שופט מלדון בתיק שבפניו.

יתרה מזאת, נפסק לא אחת, כי הגם שרצוי כי שופט הדן בבקשות ביניים לא ידון בתיק העיקרי, אין בכך כדי להקים עילת פסלות. גם במקרים בהם דן שופט במעצרם של נאשמים, אין הדבר פוסל אותו, אוטומטית מלדון בעניינם, אם כי עדיף, תדיר, כי שופט אחר ידון בתיק העיקרי. הוטעם, כי השאלה שיש לבחון היא, האם במקרה הנדון קיימות נסיבות מיוחדות שבגינן מתקיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 9238/03 דיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.2003))

בענייננו, מעשה שביום יום, ששופט תעבורה דן בבקשות מסוג זה של הארכת מועד להישפט או בקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הצדדים. במסגרת זו בוחן בית המשפט, הן את ההצדקה לאיחור בהגשת הבקשה במועד הקבוע בחוק, והן את שאלת עיוות הדין, בין היתר, על דרך בחינת סיכויי ההגנה. המבקש מחויב לצרף לבקשתו את כל האסמכתאות הנוגעות לטענותיו. בית המשפט מוסמך לקבל את התייחסות התביעה ואסמכתאותיה לטענותיה, ועל יסוד כל החומר הזה, מכריע בית המשפט, בד"כ בהעדר הצדדים, בבקשה (ראו: סעיף 130 (ח) לחסד"פ וכן רע"פ 01/ 9142 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2003) שם, פיסקאות 7 ו-8). יצוין, כי ההלכות בדבר בחינת בקשה להארכת מועד להישפט, לפי סעיף 230 לחסד"פ, כבקשה דנן, זהות ביחס לאופן בחינת שתי השאלות דלעיל.

כך פעל בית המשפט במקרה דנן כאשר בחן את בקשתו של המבקש. בית המשפט לא קיבל את הסברו של המבקש לפשר ההשתהות בהגשת הבקשה להארכת מועד להישפט, ואף סבר כי נוכח התיאור שסיפק השוטר מתנדב ביחס לביצוע העבירה לא קיים חשש לעיוות דין. אלה הם בדיוק המבחנים שבית המשפט היה אמור להפעיל בבואו לבחון בקשות מסוג זה.

עוד יצוין, כי הקביעות של בית המשפט ביחס להעדר חשש לעיוות דין, הינן קביעות לכאוריות, המניחות את דעתו של השופט, כמצוות המחוקק, כי לכאורה, לא קיים חשש לעיוות דן (ראו גם סעיף 240 (א) (2) לחסד"פ), ונסמכות על תגובת הצדדים והאסמכתאות הגולמיות המצויות בפניו.

לכן, טענת המבקש, כאילו יש בהתייחסותו של בית המשפט בהחלטתו, לשאלת עיוות הדין, כדי להעיד כי ננעלה דעתו, או קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו ביחס למבקש, אין בה ממש, והיא אף חוטאת למצוותו של המחוקק ולמבחני בחינת הבקשה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה בכל הנוגע לאופן בחינת בקשות אלה.